פסק-דין בתיק ע"א 9193/06

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מינץ) מיום 7.3.06 בת"א 6210/05, בו נדחתה תביעת המערער והתקבלה התביעה שכנגד, בעניין תאונת דרכים.

התאונה וההליך בבית משפט קמא

1.         ביום 7.8.02 בשעות הבוקר ארעה תאונת דרכים בה היו מעורבים אופנוע עליו רכב המערער, מר פרדי נצר, ומכונית וולוו בה נהג המשיב 1, מר מישאל חשין. המערער הגיש תביעה לבית משפט שלום בגין נזקי רכוש שנגרמו לו בתאונה ואילו המשיבים הגישו תביעה שכנגד על הנזק שהוסב למכונית הוולוו. לאחר שהושגה הסכמה על סכום הנזק שנגרם לכל צד, נפנה בית המשפט קמא לבדוק המחלוקת העיקרית: מי אחראי לאירוע התאונה. גרסאות הצדדים היו קוטביות. המערער טען, כי נהג באופנוע באופן רגיל, לפתע מכונית הוולוו סטתה שמאלה לתוך נתיבו, חסמה את דרכו והוא התנגש בדלת האחורית שמאלית של המכונית. המכונית איבדה שליטה, סובבה כמעט על צירה ונחבטה בעמוד של רמזור או של תמרור.

המשיב 1 טען, כי נהג במכונית באופן רגיל ולפתע חש בהתנגשות חזקה ורועמת בצד ימין של המכונית. כתוצאה מכך איבד שליטה על ההגה, המכונית סטתה שמאלה ועברה על אי התנועה מצד שמאל עד שנעמדה בכיוון הפוך לנסיעתה.

2.         בית משפט קמא הציב נכון את השאלה שבמחלוקת: אם נגרמו נזקים בחלק השמאלי של המכונית, הדבר מצביע על נכונות גרסת המערער, ואם לאו, גרסת המשיב 1 היא זו המשקפת נכונה את התרחשות התאונה.

על יסוד בדיקת הראיות שהובאו בפניו, ובהסתמכו בעיקר על נתונים אובייקטיבים שעלו מהראיות, הגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי המכונית נפגעה על-ידי האופנוע בצד ימין בלבד, ולפיכך אימץ את גרסת המשיב 1. על סמך מסקנה זו, נדחתה תביעת המערער והתקבלה התביעה שכנגד של המשיבים.

3.         הטענות בערעור. 

א.         עיקר טענות המערער:

1.         בצד השמאלי של המכונית נגרמו נזקים והדבר הוכח בעדותו האובייקטיבית של השוטר מיכאל פינוס. היה על בית משפט קמא ליתן משקל מלא לעדות זו, שכן פינוס הגיע למקום התאונה זמן קצר לאחר התרחשותה, רשם דו"ח פעולה וסקיצה, אשר נעלמו, באופן תמוה, מתיק המשטרה. השוטר העיד אומנם לפי מיטב זכרונו, אולם עדותו הייתה כנה, הוא זכר כי בצד אחד של הרכב הייתה פגיעה משמעותית ובצד השני מכה קטנה. המכונית נחבטה בחוזקה בצד ימין לאחר התאונה בעמוד חשמל או עמוד תמרור, ומחבטה זו הוסב הנזק הממשי בצד ימין. מכאן שהוכח כי היה גם נזק מסוים למכונית בצד שמאל, ונזק זה נגרם על-ידי האופנוע.

2.         עדותו של המערער על אירוע התאונה, לדבריו, הייתה מלאה וסדורה והוא העיד מפורשות על אשר ראו עיניו ואת אשר חווה, כי פגע במכונית בצד שמאל. לעומת זאת, עדותו של המשיב הייתה עמומה, הוא רק ציין כי שמע רעש חזק בחלק האחורי של רכבו אך התקשה לתאר בבירור כיצד ארעה התאונה והיכן הייתה הפגיעה. לעדויות אלה יש ליתן משקל רב. האחת, חדה וברורה והשנייה, עמומה ולא בטוחה.

3.         לטענתו, בית משפט קמא לא התייחס בפסק דינו לעובדה, כי המשיב 1 מסר אמרה במשטרה רק שמונה ימים לאחר התאונה, דבר שהעניק למשיב 1 הזדמנות לספק גרסה התואמת את הראיות.

4.         בית משפט קמא טעה בכך שלא ייחס משקל לעובדה, כי במסמכים שהגישו המשיבים, לרבות דו"ח השמאי מטעמם, לא היה תיאור של צדו השמאלי של הרכב.

ב.         להלן תמצית טענות המשיבים:

1.         הערעור, רובו ככולו, נסוב על ממצאים עובדתיים וקביעת מהימנות של בית המשפט קמא, וערכאת הערעור אינה מתערבת בעניין זה בדרך כלל. אין בהודעת הערעור נימוק המצדיק לסטות מכלל זה.

2.         בית משפט קמא השתית את עיקר פסק דינו על ראייה אובייקטיבית, קרי - ממצאיו וחוות דעתו של השמאי יובל עופר, שאיתר נזקים רק בצד ימין של הרכב. חוות הדעת הוגשה ללא התנגדות והשמאי לא נחקר עליה.

3.         בית משפט קמא שמע את עדות השוטר מיכאל פינוס, והחליט שלא להסתמך עליה, שכן דבריו נסמכו על זיכרון בלבד, למעלה משלוש שנים לאחר התאונה. בית המשפט קמא נימק בפירוט על שום מה העדיף עדויות וראיות אחרות על פני עדותו של השוטר פינוס ואין להתערב בקביעות אלה.

4.         ב"כ המשיבים דחה מכל וכל את הטענות והרמזים של המערער על קיומה של קנוניה וקונספירציה כביכול בין כל הגורמים המטפלים והחוקרים כדי להגן על המשיב 1.

דיון

4.         דין הערעור להידחות. ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא מבוססים היטב על תשתית ראייתית מוצקה. נפרט.